על "חוזרים בתשובה" שומעים הרבה: אנשים שמסיבות שונות נטשו את היהדות החופשית של בית הוריהם והתחילו לקיים מצוות, ואפילו ניתקו את קשריהם עם העולם הרחב ונספחו אל קהילות החרדים.
זהו תהליך שסופו תרבות סגורה, המבטיחה תשובה לכל שאלה.
עניינו של ספר זה הוא התהליך ההפוך: סיפוריהם של אלה שנולדו אל תוך קהילה דתית מגוננת, והעזו בכל זאת לשאול, אנשים שמאסו באור האחד, המוגבל, והעדיפו עליו את אי – הבהירות של חברה פתוחה, תרבות שמציעה תשובות שונות ומתירה לשאול שאלות חדשות, ומשאירה בידי היחיד את הזכות, והחובה, לבחור בעצמו.
זה אינו מעבר קל, וכל אחד מארבעה – עשר הגברים והנשים, שאיתם שוחח שמעון לב – ושאת דבריהם העלה על הכתב כמונולוגים – עשה אותו בדרכו המיוחדת לו, והבודדה מאוד.
בניגוד לחברה שממנה יצאו, בעולם החופשי איש לא חיכה להם ואיש לא תמך בהם.
שמעון לב עצמו, וכל גיבוריו האחרים של הספר, באו מלב היהדות הדתית – לאומית, מבתים שניסו לזווג "תורה עם דרך ארץ", רובם גם מקורבים לגוש אמונים, קבוצה שנחשבת – לפחות בעיני עצמה – לשאור שבעיסה הציונית. אלה סיפורים אישיים מאוד. עיקר הדברים אינו פוליטי, אבל לגבי רוב המשתתפים אפשר לומר כי משלמדו לשאול ומצאו להם קול אישי, לא רק גילו עולם מורכב ועשיר יותר, אלא גם פקחו את עיניהם לראות את העוול הנורא שעושה המשיחיות הדתית – לאומנית, יחד עם חסידיה החילונים, לגר היושב בתוכנו.
