ספר זה נכתב על ידי פרידמן ופרופסור יוסף שלהב מאוניברסיטת בר-אילן והוא ראה אור בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל ב-1985.

הספר עוסק בבסיס הגידול של הגטו החרדי בירושלים, הן באמצעות הגידול הטבעי והן באמצעים אחרים כדי להשתלט על שטח נוסף בקרבתו.

המחברים מערערים על תיאורית הקונספירציה הרווחת המוזכרת בדרך כלל על ידי עיתונאים העוסקים בסיקור המאבקים הטריטוריאליים בירושלים בין חרדים לבין האחרים. על פי תאוריה זו החרדים מסמנים טריטוריה ומבקשים להשתלט עליה על ידי חדירה, התיישבות וגירוש.

פרידמן ושנהב הגיעו למסקנה שבמקרים רבים התהליך הוא הפוך. בדרך כלל בתחילה החילונים עוזבים ורק לאחר מכן החרדים נכנסים במקומם.
לדעתם כניסתם של החרדים אינה תכנון מראש בעל אופי קונספירטיבי, אלא תוצאה של תהליך כלכלי-חברתי הגורם לתושבים וותיקים לעזוב, למחירי הדירות לרדת וכתוצאה מכך למשוך אוכלוסייה חרדית הבאה למקום כתוצאה בעיקר של גידול טבעי. דוגמה לכך היא שכונת כרם אברהם בירושלים, שעד שנות ה-50 הייתה שכונה שרוב אוכלוסייתה לא הייתה חרדית ואפילו לא דתית בעיקרה. בגבולות השכונה בתי ספר חילוניים: בית ספר לבנות שפיצר, ובתי ספר לבנים: בית ספר תחכמוני, בית ספר ארלוזורוב, בית ספר כצנלסון. תהליך הפיכת השכונה לשכונה חרדית החל כאשר החילונים התחילו לעזוב, הדבר קרה מכיוון שרמת חייהם עלתה והם חיפשו דיור איכותי יותר, ובמקומם נכנסו החרדים. לאחר מכן מתחיל תהליך של ההורשה, הגורם לכך שאנשים שאינם חרדים מתקשים לחיות באותו מקום.

תהליכים אלה אירעו גם בשכונות אחרות בירושלים. הלא-חרדים נטשו מקומות שהיו בקרבת שכונות חרדיות. הם יכלו לעשות זאת עקב העלייה ברמת החיים בישראל מחד, ומדיניות ממשלת ישראל ל"חזק" את ירושלים באמצעות בינוי של שכונות בפריפריה של העיר (דוגמת גילה, מעלה אדומים וכו') שלוותה במענקים ובסובסידיות. מי שהגיע לשכונות החדשות האלה היו דווקא השכבות היותר חזקות בשכונות הליבה של ירושלים (כמו מקור ברוך וכו') כשנטישתם מפנה מקום לחרדים.