פרידמן מנסה להסביר את הגידול המרשים במספרי התלמידים במוסדות החינוך החרדיים.
החברה החרדית הצליחה להקים מערך סוציאליזציה כמעט סגור לגמרי שבמרכזה הישיבות הקטנות (גילאי 17-13), הישיבות הגדולות (גילאי 21-17) והכוללים (לבוגרי הישיבות הגדולות לאחר נישואיהם). הכנסת הנישואין לתוך תהליך הסוציאליזציה, כאשר המשפחה החרדית הצעירה נשארת בתוך המערך המוסדי החרדי, תרמה יותר מכל גורם אחר ליציבותה של החברה החרדית ומניעת סחף ממנה.
מדינת הרווחה המודרנית משחררת את ההורים מחלק גדול של העול הכלכלי של חינוך הילדים. מדינת הרווחה מבטיחה קודם את חינוכם של בני הדור הצעיר במדינה. חוק חינוך חינם, שהיה אחד החוקים הראשונים של מדינת ישראל היה מבחינתה של החברה החרדית מהפך מוחלט. ומשתי סיבות: האחת; הם היו הקבוצה הענייה שהתקשתה לעמוד בתשלומי שכר לימוד, במיוחד העולים החדשים שהגיעו עם קום המדינה. השנייה; המדינה היהודית אפשרה להם להקים רשת חינוך משלהם (בתחילה כ"זרם הרביעי" ואחר כך כ"חינוך עצמאי") במימונה. בפעם הראשונה נוצרה מציאות בה יכולים החרדים להקים בתי ספר משלהם הנתון כמעט לחלוטין לשליטתם, במימון המדינה. אף שמלכתחילה היה החינוך החרדי הקטן ביותר מבין שאר זרמי החינוך, הרי במספרים מוחלטים היה זה שינוי משמעותי ביותר. על רקע העלייה הגדולה בשנות החמישים והששים של המאה ה-20 נוצר ביקוש גדול למורים ומורות חרדיים ולכל בוגרת סמינר בית יעקב הובטח למעשה מקום עבודה עם משכורת מובטחת על ידי המדינה. הצעירה החרדית בוגרת סמינר בית יעקב הייתה עכשיו עצמאית במידה רבה להחליט על מי שיהיה בעלה. בחירתה בתלמיד ישיבה שביקש ללמוד בכולל, כאשר היא תממן לפחות חלק גדול של הוצאות המשפחה, היא שאפשרה את חברת הלומדים, שהיא המאפיין העיקרי של החברה החרדית כיום.
במקביל, העובדה שכמעט כל הצעירים בחברה החרדית ממשיכים את לימודיהם בישיבות "קדושות", כלומר ישיבות שבהן נמנע מהתלמידים ללמוד לימודים כלליים ("לימודי חול") והם ממשיכים במוסדות אלה עד לפחות כמה שנים לאחר הנישואין, יוצרת פערי ידע ופערים חברתיים המקשים עד מאד על נטישת החברה החרדית.
פרידמן מתאר בספרו את תהליך עליית הפרטיקולריזם בחברה החרדית – אחת מההתפתחויות החשובות המציינות את התהליכים הדינאמיים בחברה החרדית משנות השבעים של המאה ה-20 ואילך, היא עלייתה של הזהות החרדית הפרטיקולארית על חשבון הזהות החרדית הכוללת.
תחייתם של החצרות החסידיות במערב בכלל ובישראל בפרט, גיבושה של הזהות ה"ליטאית" באמצעותן של הישיבות הגדולות שחשיבותן כמייצגי "עולם התורה" החרדי גברה על רקע התפתחותה של "חברת הלומדים", הלכו והתחזקו הזהויות הפרטיקולאריות. חצרות חסידיות החלו להקים מערכת סוציאליזציה פרטיקולאריות משלהן כדי להבטיח את המשכיותן וייסדו גם בתי ספר פרטיקולארים לבנות, כדי להבטיח שבחורי הישיבות שלהן יינשאו לנשים המזוהות עם מסורתם הפרטיקולארית.